"נפל לי האסימון" - אמרה ידידה שטלפנתי אליה, "ועכשיו זיהיתי אותך" - המשיכה את המשפט. שמחתי שהשיחה בינינו מתאפשרת ובאותו רגע מילאה מחשבה את מוחי: לצעירים מדור הטלפונים הניידים לעולם לא "יפול האסימון". בדיוק כמו שגם אם ישחקו "עץ או פלי" אין סיכוי שראו מעולם מטבע שאלה הם צדדיו. כלומר יש שפה ומטבעות לשון שהם נחלתם של אוכלוסיה בוגרת ולעולם לא יוכלו להיות שפה חיה עבור צעירים. אנחנו המבוגרים יכולים ולמעשה צריכים ללמד את השפה, הגדג'טים ואורחות החיים של הצעירים. כדי להיות מעודכנים, כדי להיות חלק מהחיים המתפתחים. בכל זאת תמיד תהיה שפה שהיא שפה "שלנו" - המבוגרים, שהצעירים אינם יכולים ללמוד. שפה היא מטען תרבותי, ידע, עולם קונוטטבי ואמצעי תקשורת שיעניק לנו עושר יחודי שאיננו ניתן להעברה.
הירשם ל-
תגובות לפרסום (Atom)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה