בזמן שסבתא שלי היתה צעירה, עזבו אנשים את מקומות הולדתם ונסעו לארצות אחרות לבנות את חייהם, ללמוד, להביא את משפחותיהם למקום שתהיה להם הצלחה ורווחה כלכלית בו. בדרך כלל מי שעזב, למעשה לא היה יותר בקשר עם משפחת המוצא לאורך זמן. לעיתים שלחו מכתבים, לעיתים שלחו כסף ולעיתים רחוקות שבו ונפגשו.
דודתי רחל, עזבה את משפחתה ברומניה ועלתה לישראל בשנות ה - 20 של המאה הקודמת. לאחר שנולד בכורה, היא נסעה לרומניה כדי להכיר להם את הנכד הבכור שנולד. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבן דודי זכה לראות את הסבתא רבה ואת שאר בני המשפחה שנשארו ברומניה. למזלנו הרב, מרבית בני המשפחה שהיו ציוניים מאד עלו לישראל ואיש מהם לא נשאר ברומניה במלחמת העולם השניה.
בעולמינו המודרני, כאשר בני משפחה נמצאים במרחק רב, בעודי יושבת בתל אביב, בבית קפה נחמד הפועל במשך כל שעות היממה, בבית יולדות גדול ומשוכלל, מחכה ללידתה של נכדתי השישית. אני יושבת ומקלידה נושאים שונים בהם אני עסוקה, באמצעות מחשב נייד, המשמש לי גם כאמצעי לקשר ולחיבור לכל העולם, ולכל המשפחה.
באמצעות אותו מחשב אני מנהלת תקשורת קבועה עם ג'ורדן (ירדן) נכדי החמישי, בן השנתיים המתגורר במרחק של לפחות יומיים טיסה מתל אביב, במלבורן אוסטרליה.
הפגישות בין ג'ורדן לביני מתקיימות בכל שבוע באמצעות המחשב. כך מתאפשר לי לראות אותו גדל ומתפתח, ואנחנו מקיימים קשר רצוף ואוהב. אמצעי הקשר מאפשרים לנו לשוחח, הוא מראה לי את צעצועיו וספריו ומשחק איתי במשחקים בהם נדרש שיתוף פעולה הדדי. כל זה אפשרי כי יש לי, לסבתא של ג'ורדן, ידע ואמצעים לתפעל מחשב עם תוכנה בה ניתן לקיים את התקשורת הזו.
בכל זאת, אינני יכולה לחבק אותו, לפגוש את חבריו והגננות - אינני חלק מחיו. כדי להיות מישהו אמיתי, עלי לנסוע לפגוש אותו - לא זול, לא קל אבל אפשרי.
כל אחד מאיתנו הסבים שמקיימים את תפקידינו בשלט רחוק קיימים החסכים והקונפליקטים מול האפשרויות וההנאה שמספקת הטכנולוגיה המודרנית.
דודתי רחל, עזבה את משפחתה ברומניה ועלתה לישראל בשנות ה - 20 של המאה הקודמת. לאחר שנולד בכורה, היא נסעה לרומניה כדי להכיר להם את הנכד הבכור שנולד. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שבן דודי זכה לראות את הסבתא רבה ואת שאר בני המשפחה שנשארו ברומניה. למזלנו הרב, מרבית בני המשפחה שהיו ציוניים מאד עלו לישראל ואיש מהם לא נשאר ברומניה במלחמת העולם השניה.
בעולמינו המודרני, כאשר בני משפחה נמצאים במרחק רב, בעודי יושבת בתל אביב, בבית קפה נחמד הפועל במשך כל שעות היממה, בבית יולדות גדול ומשוכלל, מחכה ללידתה של נכדתי השישית. אני יושבת ומקלידה נושאים שונים בהם אני עסוקה, באמצעות מחשב נייד, המשמש לי גם כאמצעי לקשר ולחיבור לכל העולם, ולכל המשפחה.
באמצעות אותו מחשב אני מנהלת תקשורת קבועה עם ג'ורדן (ירדן) נכדי החמישי, בן השנתיים המתגורר במרחק של לפחות יומיים טיסה מתל אביב, במלבורן אוסטרליה.
הפגישות בין ג'ורדן לביני מתקיימות בכל שבוע באמצעות המחשב. כך מתאפשר לי לראות אותו גדל ומתפתח, ואנחנו מקיימים קשר רצוף ואוהב. אמצעי הקשר מאפשרים לנו לשוחח, הוא מראה לי את צעצועיו וספריו ומשחק איתי במשחקים בהם נדרש שיתוף פעולה הדדי. כל זה אפשרי כי יש לי, לסבתא של ג'ורדן, ידע ואמצעים לתפעל מחשב עם תוכנה בה ניתן לקיים את התקשורת הזו.
בכל זאת, אינני יכולה לחבק אותו, לפגוש את חבריו והגננות - אינני חלק מחיו. כדי להיות מישהו אמיתי, עלי לנסוע לפגוש אותו - לא זול, לא קל אבל אפשרי.
כל אחד מאיתנו הסבים שמקיימים את תפקידינו בשלט רחוק קיימים החסכים והקונפליקטים מול האפשרויות וההנאה שמספקת הטכנולוגיה המודרנית.
